מאז ההלם של מלחמת העולם השנייה, 'כאשר אספו אותי גברים כועסים בבגדים שחורים והשליכו אותי למשאית', סאלו מולר כבר לא מפחד מאיש. "אבל אני מפחד שאקבל קורונה." לכן שומר העבר היהודי של אייאקס ולוחם העוול שהפיל את ה-NS על ברכיה מעדיפים במידה רבה את הבידוד. "אין לי מסר לאנשים שאומרים: 'יאללה, זה נגמר עכשיו'. 0 כן? במקרה אני מכיר ארבעה אנשים, כאן באמסטרדם, שהרגישו כל כך חזק ועכשיו הם חולים". מולר רוצה לדבר על 'הבלבול של התקופה המיוחדת הזו', על חייו, על החיים ועל האוסף המעודכן שלו עם סיפורים מהתרגול של חמישים שנות פיזיותרפיה: בלוטגון. מולר: "בסדר, אנחנו נקבע פגישה, אבל אתה לא יכול לבוא אלינו הביתה." אשתו קוני והוא אפילו שומרים על בנם ובתם פלוס נכדים מרחוק. "אנחנו לא רוצים יותר מאשר לחבק אותם, אבל אנחנו חושבים שזה מסוכן מדי. אני בן 84 ויש לי אסטמה". מולר יקבל ב-Gijsbrecht van Aemstelpark, ליד דירתו ב-Bouttenveldert. "נעים ושקט כאן," הוא אומר ומחווה לשני ספסלים ריקים אחד ליד השני. "אתה לוקח ספסל אחד, אני לוקח את השני. אנחנו יכולים לדבר כאן שעות."

זו בטח זוועה עבור האיש שנשלל כל כך בפתאומיות ומוחלט מחירותו בילדותו להיות סגור בבית. "זה כן, אבל אני לא משייך את זמן הקורונה הזה למלחמה בשום צורה. זו הייתה זוועה אחת גדולה, זו יותר תקופה של אי נוחות". עם זאת, הזמנים הנוכחיים מדאיגים את מולר, ולא רק בגלל הנגיף התפרע והמסוכן שעשוי להיות מבשר על עוד יותר עליבות הדבקה. סאלו חושש גם מ'הממשלה המגזימה', שהולכת רחוק מדי בגישת הקורונה. "מוכרזים כל כך הרבה תקנות שזה משפיע על הדמוקרטיה. זה יותר מדי: אתה חייב לעשות את זה ואתה לא יכול לעשות את זה יותר. החופש מוגבל בצורה נחרצת מדי". הוא גם לא אוהב את התחממות יתר בדיון האפליה. "הכל בהיר מדי בשבילי. אני מקשיב לזה וחושב: אל תגזים כל כך. אל תגיד שאתה הולך לתת לאדם השני אגרוף בפה כי אתה לא אוהב את מה שהוא אומר. אני מוצא את הטון מבשר רעות. אני אוהב ראשי קודש, אבל אני כבר לא מעז לבקש אותם במאפייה. "אפשר לקבל שניים כאלה שם?" שאלתי לאחרונה. המוכרת אמרה: 'האם את מתכוונת לטומפוסים או למוכרים?' זה היה די צחוק."

הפגנה בכיכר דאם
נכון, אומר מולר, שגזענות לא מודעת ורדומה מועלית לדיון. "אבל למה פתאום כל כך אגרסיבי? זה גם הפריע לי שרוטה אמרה שפיט השחור הוא פיט השחור ושהוא צריך להישאר כזה. נהדר שראש הממשלה משתכנע לאחר מכן לקבל תובנה אחרת עם טיעונים. כך צריך לעשות: שינוי כפועל יוצא של דיון חברתי. זה הרבה יותר טוב מהרס על ידי איקונוקלאם פראי. אל תהרוס, אלא שנה." אלפים שהלכו בספונטניות לכיכר דאם כדי לגנות את האפליה, מולר הופתע וגם הוא חשב לרגע: מדוע צעירים יהודים אף פעם לא עומדים שם כדי להוקיע את הגזענות נגדם? כי זה אולי הדאגה הגדולה ביותר של מולר, התלקחות האנטישמיות. "עצוב אותי לשמוע צעירים יהודים אומרים שהם שוקלים לעזוב, שהעתיד שלהם כבר לא כאן. הם הולנדים ארורים ומרגישים מאוימים בארצם. אם זה לא מדאיג.

"העובדה שמסעדת הכרמל היהודית ב-Amstelveenseweg הותקפה ארבע פעמים במשך יותר משנתיים מתסכלת את מולר. "לשבור חלונות של יהודים, זה רק 1939, לא? חבל שדבר כזה קורה, ולא פחות גרוע שזה יכול לחזור על עצמו כי ראש העיר לא עושה כלום בנידון. כן, האלסמה הלכה לשם פעם אחת לארוחת ערב כדי להראות שגם לה אכפת. אבל היא צריכה להגן על העסק הזה, לספק אבטחה". האם מולר יודע מדוע אין גם הפגנות מאסיביות נגד אנטישמיות בכיכר דאם? "לא, בעצם לא, אבל אני יודע שיהודים רבים מעדיפים לא לשים יותר מדי דגש על יהדותם. זה גרם לשואה. לאחר המלחמה, יהודים רבים כבר לא רצו להיות יהודים. הם רצו לחיות בצל, שיהיה שלום. העם היהודי נהיה רגיש יותר, חושש יותר". לדברי מולר, אי הנוחות היהודית היא גם הסיבה לכך שהמזוזה, תיבת הטקסט המסורתית, נעדרת יותר ויותר בעמוד הדלת של בתי יהודים. ואולי זו גם הסיבה שכיכר דאם לא מתמלאת ביהודים ממורמרים.